1. מערכת המשפט האנגלית - שאלות תרגול
בית המשפט העליון מחויב בהחלטת בית הלורדים משנת 1905 ואינו יכול לצאת ממנה.
בית המשפט העליון רשאי לסטות מההחלטה הקודמת אם נראה לנכון לעשות כן.
בית המשפט העליון מחויב להחלטותיו שלו בלבד, ולא להחלטות של בית הלורדים לשעבר.
על בית המשפט העליון להפנות את הנושא לפרלמנט במקום לשנות את החוק עצמו.
בית המשפט העליון רשאי לחרוג מההחלטה רק בהסכמת בית המשפט לערעורים.
א. בית המשפט העליון מחויב בהחלטת בית הלורדים משנת 1905 ואינו יכול לצאת ממנה.
ב. בית המשפט העליון רשאי לסטות מההחלטה הקודמת אם נראה לנכון לעשות כן.
ג. בית המשפט העליון מחויב להחלטותיו שלו בלבד, ולא להחלטות בית הלורדים לשעבר.
ד. על בית המשפט העליון להפנות את הנושא לפרלמנט במקום לשנות את החוק עצמו.
ה. בית המשפט העליון רשאי לחרוג מההחלטה רק בהסכמת בית המשפט לערעורים.
Answer & explanation
נכון: ב. בית המשפט העליון ירש את החופש שנקבע על ידי בית הלורדים בהצהרת הפרקטיקה (תקדים שיפוטי) [1966] 1 WLR 1234, לפיו בית המשפט האחרון רשאי לסטות מהחלטותיו הקודמות שלו "כאשר נראה כי הוא נכון לעשות זאת". סמכות זו חלה באופן שווה על החלטות בית הלורדים הקודם ומופעלת במשורה כדי לשמור על הוודאות. א' טועה: בית המשפט האחרון אינו מחויב באופן מוחלט להחלטותיו המוקדמות לאחר הצהרת הנוהג משנת 1966. ג' טועה: בית המשפט העליון מתייחס להחלטות בית הלורדים לשעבר כאילו הן שלו, כך שלא סתם מתעלמים מהן; זה יכול להתרחק מהם. ד' טועה: בית המשפט יכול לשנות את המשפט המקובל בעצמו באמצעות דוקטרינת התקדים ואינו צריך להפנות את העניין לפרלמנט. ה' טועה: חריגה מהתקדים הינה עניין לבית המשפט העליון בלבד ואינה מצריכה הסכמה מבית המשפט לערעורים, שממילא מחויב על ידי בית המשפט העליון.
א. בית המשפט העליון מחויב להחלטת בית הלורדים משנת 1935 ואינו יכול לצאת ממנה.
ב. בית המשפט העליון מחויב להחלטת מועצת החסידים משנת 1936 משום שהוא הסמכות העדכנית יותר.
ג. בית המשפט העליון רשאי ללכת לפי החלטתו של קודמו משנת 1935, רשאי לסטות ממנה, ובמקום זאת רשאי לאמץ את הנמקה המשכנעת של החלטת מועצת החסידים משנת 1936.
ד. בית המשפט העליון מחויב רק להחלטות שהתקבלו לאחר אוקטובר 2009, אז החליף את בית הלורדים.
ה. על בית המשפט העליון לעקוב אחר ההחלטה משנת 1935 או להפנות את הסכסוך לפרלמנט לפתרון.
Answer & explanation
אפשרות ג' נכונה. בית המשפט העליון יורש את חירותו של בית הלורדים על פי הצהרת הפרקטיקה (תקדים שיפוטי) [1966] לחרוג מהחלטותיו הקודמות שלו (ושל קודמו) היכן שנראה כי הוא נכון לעשות זאת; לכן הוא אינו מחויב בהחלטת בית הלורדים משנת 1935. החלטות המועצה הפרטית אינן מחייבות את בית המשפט העליון, אך נושאות סמכות שכנוע חזקה, כך שבית המשפט עשוי לבחור לפעול לפי החלטת 1936 במקום זאת. כל שלוש האפשרויות פתוחות לכך באמת. אפשרות א' שגויה מכיוון שהצהרת הנוהג משנת 1966 הסירה את הכריכה העצמית הקפדנית של בית המשפט. אפשרות ב' שגויה מכיוון שהעדכניות אינה מחייבת את החלטת המועצה הפרטית; זה נשאר משכנע בלבד. אפשרות ד' שגויה מכיוון שחירותו של בית המשפט העליון משתרעת על רשויות בית הלורדים שהוחלט לפני אוקטובר 2009, אשר הוא מתייחס אליה כאל שלה. אפשרות ה' שגויה מכיוון שפתרון תקדים סותר הוא פונקציה שיפוטית; אין הליך להפניית הסכסוך לפרלמנט.
א. ממצאי העובדות בתיק, לאחר הסרת העניינים שאינם שנויים במחלוקת.
ב. כל ראיה אופי המתייחסת לבעל דין שבית המשפט הסתמך עליה.
ג. הערות השופט על מצבים היפותטיים שאינם נוצרים על פי העובדות.
ד.הנמקה המשפטית החיונית להחלטה, המהווה את היסוד המחייב של פסק הדין.
ה. כל הערותיו של השופט בפסק הדין, בין אם נחוצות לתוצאה ובין אם לאו.
Answer & explanation
ה-ratio decidendi הוא ההנמקה המשפטית הנחוצה (והמהווה את הבסיס ל) החלטת בית המשפט; זהו החלק של פסק הדין שיוצר תקדים מחייב לערכאות נמוכות יותר על פי דוקטרינת stare decisis. אפשרות ד' נכונה. אפשרויות א' ו-ב' שגויות: עובדות (כולל כל תו או ראיה אחרת) אינן היחס, הנוגע לעקרון החוק החל על אותן עובדות. אפשרות ג' מתארת אוביטר dictum: הערות על נקודות היפותטיות או לא חיוניות הן משכנעות בלבד, אינן מחייבות. אפשרות E שגויה: לא כל תצפית היא היחס; הצהרות שאינן הכרחיות להחלטה הן ביטול.
א. השופט רשאי לסרב לעקוב אחריו משום שבית משפט מחוזי אינו מחויב לסמכות הערעור.
ב. השופט רשאי לסרב לעקוב אחריו ובלבד שיביא נימוקים המסבירים מדוע אינו מסכים.
ג. השופט מחויב לנהוג לפי דוקטרינת התקדים המחייב (stare decisis).
ד. השופט רשאי להתייחס אליו כאל משכנע בלבד משום שמדובר בהחלטה אזרחית ולא פלילית.
ה. על השופט להפנות את השאלה לבית המשפט העליון בטרם יוכל להכריע בתיק.
Answer & explanation
על פי הדוקטרינה של stare decisis, בתי המשפט מחויבים ליחס ההחלטה של החלטות בתי המשפט מעליהם בהיררכיה. בית משפט מחוזי מחויב להחלטות בית המשפט לערעורים ללא קשר לשאלה אם השופט מוצא את ההנמקה משכנעת, כך שאופציה ג' נכונה. אפשרות א' שגויה מכיוון שבית המשפט המחוזי, כבית משפט קמא, מחויב בחוזקה לבית המשפט לערעורים. אפשרות ב' שגויה משום שבית משפט קמא אינו יכול לסרב למלא אחר סמכות ערעור מחייבת רק על ידי מתן נימוקים לחוסר הסכמה; הוא עשוי להשמיע ביקורת אבל עדיין חייב ליישם את היחס המחייב. אפשרות ד' שגויה משום שההבחנה האזרחית/פלילית אינה משפיעה אם החלטת בית משפט לערעורים מחייבת ערכאה נמוכה יותר; שתי החטיבות מחייבות בתי משפט להלן. אפשרות ה' שגויה משום שאין סמכות או דרישה לבית משפט מחוזי "להפנות" שאלה תקדימית מקומית לבית המשפט העליון; רק התייחסויות מסוימות (למשל היסטורית ל-CJEU) פעלו כך, והמנגנון הזה כבר לא חל לאחר הברקזיט.
איזה כלל של פרשנות חוק חל הרוב?
א.כלל הזהב.
ב. הכלל המילולי.
ג כלל השובבות.
ד.כלל ה-ejusdem generis.
ה. כלל האקספרסיו יוניוס.
Answer & explanation
הרוב הסתכל מעבר למילים המילוליות אל הפגם או ה'שובבות' בחוק הקודם שהתכוון הפרלמנט לתקן, ופירש את ההוראה כך שתקדם את הסעד הזה. זהו כלל השובבות (המקרה של היידון), המומחש על ידי Royal College of Nursing v DHSS, כך ש-C צודק. הכלל המילולי (ב) יעניק למילים את משמעותן הפשוטה והרגילה ללא קשר לתוצאה והיה מעדיף את התוצאה ההפוכה. כלל הזהב (א) מחיל את המשמעות המילולית אלא אם כן הוא מייצר אבסורד, ואז משנה אותו מספיק כדי להימנע מהאבסורד הזה; נימוקיו של הרוב נשענים על מטרת הפרלמנט, לא על הימנעות מאבסורד. כלל ה-ejusdem generis (D) מפרש מילים כלליות בעקבות רשימה של מילים ספציפיות כמוגבלות לאותה מחלקה, שאינה בעניין כאן. הכלל Expressio unius (E) פירושו שהזכרת דבר אחד מוציא באופן משתמע אחרים, שהרוב לא הסתמכו עליהם; אכן זה מצביע לכיוון השני.
א.תובע.
ב. התובע.
ג.תובע.
ד.הנאשם.
ה. חבר מושבעים.
Answer & explanation
ד' צודקת: 'הנאשם' הוא הצד שמתנהלים נגדו הליכים הן בתביעות אזרחיות והן בתביעות פליליות (בפלילים הנאשם מכונה גם הנאשם). א' טועה כי תובע מייצג את המדינה בהליך פלילי בלבד ואין לו תפקיד במשפט אזרחי. ב' טועה כי אין תובע בהליך פלילי; התובע הוא הצד המגיש תביעה אזרחית. ג' טועה מכיוון ש'תובע' היה המונח האנגלי לשעבר של הצד המגיש תביעה אזרחית, והוחלף ב'תובע' כאשר חוקי סדר הדין האזרחי 1998 נכנסו לתוקף ב-1999; המונח אינו בשימוש באף בית המשפט כיום ובוודאי לא בתיקים פליליים. E טועה מכיוון שמושבעים הם נורמליים במשפטים פליליים של Crown Court אך נדירים מאוד במשפטים אזרחיים מודרניים (מוגבלים לכמה קטגוריות) ואינם מאפיין שגרתי של שניהם; הנאשם הוא התפקיד המשותף לשניהם.